דבר תורה לשבת פרשת שלח #7
"לא הייתי מניח תפילין, אבל מאז שהתחילה המלחמה אני מקפיד להניח כל יום !"
כך אמר לי בחור שהגיע להניח תפילין ביום שישי בדוכן במתחם מיקס.
באמת רואים שמאז התחלת המלחמה הרבה יותר יהודים מכל הגילאים המגזרים והסגנונות יותר מניחים תפילין,
כולל כאלה שבעבר הצהירו שהם לא מאמינים בזה.
ונשאלת השאלה על אלה האחרונים מה הגורם במלחמה שגורם להם להניח ? הרי אם הם לא מאמינים, כפי שהם הצהירו, אז איך ומה במלחמה גרם להם פתאום להאמין ?
בפרשה שלנו רואים שאלה דומה :
בתחילה המרגלים שיכנעו את העם שאנחנו לא מסוגלים לכבוש את ארץ ישראל, ה' לא מסוגל להכניס אותנו לארץ. יש שם עַם "עַז", אנשים ענקים, וגבולות מבוצרים חזק. אין לנו כוחות וסיכוי. אלוקים לא יכול מולם.
משה שומע את זה ואומר להם את דבר ה', דברים קשים.
בחריפות הוא אומר להם שבגלל זה הם ייענשו. הם לא ייכנסו לארץ. הם ימותו במדבר.
כשהיהודים שומעים כך, הם עושים סיבוב פרסה ואומרים "הננו ועלינו" אנחנו כן מוכנים לעלות לארץ.
וגם פה נשאלת השאלה כנ"ל : אם הם לא מאמינים ביכולת ה' שיצליחו לכבוש את הארץ מידי הגיבורים והענקים, מה זה משנה הדיבורים הקשים ? הם הרי טענו שה' לא מסוגל !
התשובה היא (כמוסבר בספר התניא פרק כ"ט) שהטענה שלהם מלכתחילה נבעה מהקליפה שהסתירה על האמונה שלהם
כלומר, באמת יהודים תמיד הם מאמינים בני מאמינים,
לפעמים קורה שהאמונה הזאת מתכסה בכיסוי של קליפה שמסתירה ליהודי עצמו על האמונה שלו , אז נדמה לו שהוא לא מאמין
אבל כשה' דיבר דיבורים קשים, ובעצם "שבר" את הקליפה המְכסה, התגלתה האמונה שתמיד היתה בהם שמאמינים ביכולת ה' לכבוש עבורם את הארץ.
זה גם מה שקרה במלחמה הנוכחית.
גם לפניה כולם האמינו, אבל לפעמים האמונה היתה נסתרת, מכוסה.
באה המלחמה עם האסונות והנפילה. עם הניסים והגבורה. עם העצב והתקווה בעירבוביה ועוררה את הלב היהודי, ושברה את הקליפה המכסה.
התגלתה האמונה שממילא קיימת תמיד
נחזק את האמונה (שכמו שריר זקוקה לחיזוק מתמיד), נוסיף בתורה ובמצוות, ובפרט במצוות תפילין שסגולתה שמפילה פחד על האויב,
ונזכה לכניסה של עם ישראל כולו מכל קצווי תבל, לארץ ישראל השלימה כולה, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש !
שבת שלום ומבורך
הרב משה דב ברוד
בית חב"ד שכונת האוצר